top of page

הודעות לציבור

זמני תפילות לימות החול לפני פרשת ניצבים וילך.jpeg

בס"ד כ"ב אלול תשפ"ו

 

פרשת ניצבים וילך

 

הדלקת נרות שבת: 18:31

צאת השבת: 19:35

ר"ת: 20:17

 

סו"ז ק"ש מג"א: 8:36

חצות: 12:30

מנחה גדולה: 13:00

שקיעה: 18:59

הידעתם?

בזכות הענווה - מרן הבן איש חי - מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

שו_ת בהלכה.jpeg
  • בס"ד י"א באלול התשפ"ו

    השולחן ערוך (תרג,א) כותב על פי פירוש הראבי"ה לירושלמי: "אף מי שאינו נזהר מפת של כותים, בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר". 

     

    על דברי מרן כותב החיד"א (ברכי יוסף תרג,א): "ומזה ישכיל אנוש להזהר בין כסה לעשור עלי עצור כמה דברים שמקל בהם בשאר ימים".

     

    שמא יאמר אדם לעצמו מה תועלת בכך שאחמיר שבוע אחד בלבד? 

     

    התשובה בדרך משל, לאדם שהוזמן לפגישה עם המלך, שבפגישה זו אין לו לבוא עם בגדיו הפשוטים כיוון שיש קוד לבוש מיוחד לפגישה עם המלך. כך אנו, הקב"ה יושב על כיסא דין בימים אלו, ולכן ההתנהגות שלנו, הלבוש הרוחני שלנו בענייני המצוות ושמירה מהעבירות, צריכה להיות שונה התואמת לימים אלו.

     

    האחרונים כותבים כמה חומרות והנהגות שכדאי להנהיג את עצמנו בימים אלו: 

     

    להמנע מטלטול – גם מי שלא נזהר כל השנה, בשבת שובה יש להחמיר. 

    לאכול במקום כשר – יתאמץ להדר יותר ממה שרגיל כל השנה. 

    הרמ"א (תרג,א) מוסיף שעל ספק עבירה יש לעשות תשובה יותר מעבירה ודאית, כי אדם לא שב בתשובה שלימה על הספק, ובלשונו: "ויש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו ולשוב מהם בעשרת ימי תשובה; וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאי, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע, ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות יותר ביוקר מחטאת". 

     

    הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (סי' קמו. וכן בהלכות פרשת נצבים אות כד) כותב לאכול לחם בכל לילה של עשרת ימי תשובה כדי לברך ברכת המזון, וגם יברך ברכה זו על כוס יין: "ודע כי בכל לילות של ימי התשובה הנזכרים נכון לאכול לחם ולא יפטור עצמו במיני מזונות כדי שיברך ברכת המזון שהוא מצות עשה מן התורה וגם יברך על הכוס, וכה יעשה ביום תשיעי בסעודת שחרית גם כן". 

     

    עוד כותב הרב בספר ההלכות שלו לגבי עניין הפרשת חלה בעשרת ימי תשובה (שנה שניה פרשת שמיני - הלכות חלה סעיף ג): 

    "בזמן הזה דחלה לשריפה אזלא, אין לה שיעור ומפרישים דבר מועט, ברם רבינו האר"י זלה"ה סבירה ליה גם בזמן הזה ידקדקו להפריש אחד מן מ"ח, וכנזכר בשער טעמי המצות שלח לך, יעויין שם. וכתב רבינו חיד"א ז"ל בברכי יוסף, שלא ראה ולא שמע שום חסיד נוהג בזה ע"ש. ובסה"ק מקבציאל כתבתי, כיון דרבינו הגדול אמר כן, טוב שיעשה האדם פעם אחת בשנה כפי דברי רבינו האר"י ז"ל, ויעשה זאת האיש בעצמו לקיים פעם אחת הפרשת חלה בידו, ודבר בעתו מה טוב להוסיף זכות על זכיותיו קודם יוה"כ".

     

    בברכה רבה, 

    הרב איתמר יהושע לוי, ק. שמונה.

  • ה' באלול התשפ"ו

     

    כגון אישה בתקיעת שופר שמעיקר הדין אינה חייבת וקבלה על עצמה בתורת חיוב, והשנה אינה יכולה לבוא לבית הכנסת או להביא תוקע אל ביתה, האם צריכה לעשות התרה על כך?

     

    ישנה תשובה של בעל התשובה מאהבה (חלק ב סימן רנט) בשם מורו הנודע ביהודה, שכל שאינם רוצים לשנות את המנהג בקביעות, אין צריך התרה. 

     

    כדבריו פסק בשו"ת אור לציון (חלק ד פרק ה, אות יז): "נשים פטורות ממצות שמיעת קול שופר. אלא שהנוהגות לבוא לבית הכנסת לשמוע תקיעת שופר, חייבות להמשיך בכך מתורת נדר. ואם ארע להן אונס בשנה אחת שאינן יכולות לבוא, וכגון יולדת או חולה, הרי הן פטורות באותה שנה, ואינן צריכות להביא התוקע לביתן". וכן פסק הרב עובדיה (חזו"ע עמ' קל) ועוד אחרונים. 

     

    בפסקי הבן איש חי, במבט ראשוני נראה כי יש סתירה בדברי הרב: 

     

    שבהלכות נידה (שנה שניה פרשת צו הלכה ט) פסק כמו בעל הדגול מרבבה: "ואינה צריכה התרה על מנהג שלה.. כיון דאינה עושה כן אלא רק באותה הפעם שנזדמן כך, ועיין תשובה מאהבה ח"ב, וכאשר כתבתי בס"ד בסה"ק מקבציאל".

     

    אבל בהלכות ראש השנה (שנה ראשונה פרשת נצבים הלכה יז) הבן איש חי מחמיר: "והנשים פטורות מן הדין כי זו מצוות עשה שהזמן גרמא אך רוב הנשים קבעו מצוה זו עליהם בתורת חיוב, ובאים לבית הכנסת לשמוע קול שופר, ולכן האשה שנהגה בכך כמה שנים נעשה עליה חיוב, ואם נאנסה שלא היתה יכולה לבא לבית הכנסת יבא התוקע אצלה לביתה ויתקע לה, אך לא תברך וכן נהגו בביתנו ואשה שנהגה במצוה זו ונזדמן לה פעם אחת שלא תוכל לבא לבית הכנסת, וגם לא תוכל להביא תוקע לביתה תעשה התרה בערב ר"ה על קבלת המנהג".

     

    האחרונים תרצו מספר תירוצים:

     

    האחד, רבינו הבן איש החמיר כאן כיוון שכך הדין בעשרת ימי תשובה וכפי שכתב השולחן ערוך (סימן תר"ג) על פי הירושלמי שבעשרת ימי תשובה צריך להחמיר יותר. אבל בשאר ימות השנה, גם הבן איש מיקל כדברי הנודע ביהודה הנ"ל.

     

    ויש שתרצו שבאמת גם לדעת הבן איש חי אין צריך התרה כפי שכתב בהלכות נידה, ומה שכתב לעשות התרה בהלכות שופר, זה כדי שיהיה יותר בטוח ומוסכם לכל הדעות. שהרי כולם עושים התרה בערב ראש השנה, וממילא תעשה גם היא התרה על דבר זה. 

     

    לסיכום, כל שאינו רוצה לבטל את המנהג אלא רק כעת אינו יכול לקיימו מאיזה סיבה, אין צריך לעשות התרה כלל. 

     

    בברכה רבה,

    הרב איתמר יהושע לוי, ק. שמונה.

  • בס"ד כ"ח מנחם אב

     

    הגמרא במנחות (לג.) הנמצאת בש"ס הבבלי כתבה שאת המזוזה יש לקבוע בתחילת השליש העליון של הפתח. 

     

    ואילו הגמרא במגילה (ד,יב) הנמצאת בש"ס הירושלמי כותבת שיקבעו את המזוזה בגובה הכתפיים של הנכנס, כדי שתיראה לנכנס. כלומר בגובה הכתפיים של אדם ממוצע. 

     

    נחלקו הראשונים האם יש כאן מחלוקת בין התלמודים, ונקודת המחלוקת תהיה בפתח ענק – היכן יש לשים את המזוזה האם בשליש העליון, או בגובה הכתפיים:

     

    התוספות (מנחות לג: ד"ה ומאי תחילת) הבינו שהירושלמי חולק על התלמוד הבבלי שלנו ולדעת הבבלי יש להניח המזוזה בשליש העליון של המשקוף, גם כשמדובר בפתח ענק. 

    לפי התוספות הנ"ל ישנה מחלוקת ומבחינת כללי הפסיקה, כשיש מחלוקת בין הש"ס הבבלי לש"ס הירושלמי – הלכה כמו הש"ס הבבלי, מפני שהוא נכתב אחרון. וממילא יש להניח את המזוזה בשליש העליון, כהבנת הבבלי. 

     

    אך המרדכי (מנחות סימן תתקסא) כתב בשם ר' יצחק שהוא מסופק אם הירושלמי חולק, ולכן מחדש שבמציאות של פתח גדול יניחנה כנגד כתפיו כדי שהנכנס יראנה, שבזה גם הש"ס הבבלי יודה. ובפתח רגיל, אין מחלוקת ביניהם. וכך היא דעת הראב"ד (בהשגות על הרמב"ם מזוזה ו,יב). 

     

    עם הראשונים האחרונים שהזכרנו הסכים הלבוש וכפי שכתב (יורה דעה סימן רפט סעיף ב): "ואם הפתח הוא גבוה הרבה יניחנה כנגד כתיפיו אף על גב שאינה בגובה המזוזה, כיון דטעמא נמי הוא כדי שיפגע במצוה מיד, ואם יניחנה בגובה יותר הרבה מכנגד כתיפיו יוצא ונכנס ואינו רואה אותה ואינו פוגע בה". וכן פסקו הט"ז (ג) והש"ך (ד).

     

    אך מהרמב"ם (מזוזה ו,יב) לא משמע כן. שהרי כתב שאת המזוזה צריך להניח בשליש העליון של הפתח, ולא תלה זאת בגודל הפתח. 

     

    וכך הבין מרן הבית יוסף בכסף משנה על אתר, שהרמב"ם מבין שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי והלכה כמו הבבלי שאין חילוק בדבר וצריך להניח בשליש העליון גם כשהפתח גדול. ובלשונו שם: "כתב הראב"ד הגע עצמך שהוא שער גבוה מניחה כנגד כתפיו ודיו עכ"ל. וזה שכתב הראב"ד הוא ירושלמי בסוף מגילה. ורבינו סובר דמכיון שלא הוזכר כן בגמרא דידן משמע דלא ס"ל הכי".

     

    גם השולחן ערוך (יו"ד רפט,ב) נקט לשונו של הרמב"ם ולא חילק הדין כשהפתח גדול, ואם כן יש לקבוע את המזוזה בשליש העליון גם בפתח גדול. 

     

    וכך פוסק הרב עובדיה בספרו הליכות עולם (חלק ח על פרשת כי תבוא אות יג): "ואם פתח שער החצר גבוה מאוד, יש אומרים שמותר לקובעה באופן שתהיה בין כתפיו, ויש אומרים שלעולם לא יניחנה בתחלת שליש העליון. וכן עיקר. ואע"פ שאם יניחנה למעלה מבין כתפיו לא יוכל לתת ידו עליה בכניסתו וביציאתו, כנהוג, אף על פי כן צריך להניחה בתחילת שליש העליון". ובהערה שם מאריך להוכיח שזו דעת מרן וכך להלכה. 

     

    נמצא לסיכום, לספרדים צריך להניח את המזוזה בשליש העליון גם כשהפתח גדול ולא נכרת המזוזה, ולאשכנזים המנהג להניחה בין כתפיו כפי הלבוש, הט"ז והש"ך הנ"ל. 

     

    בברכה רבה, 

    הרב איתמר יהושע לוי, ק. שמונה.

  • בס"ד כג מנחם אב תשפ"ו

     

    הגאון חיד"א בספרו עבודת הקודש (כף אחת סימן ג) מביא פרק של סגולות לעורר רחמים להפקד בבן זכר ושם כותב "אלהא דרבי מאיר". ובלשונו: "יום שתטבול האשה יתן שמן לעילוי נשמת ר"מ ויאמר קודם: הריני מנדב שמן זה למאור לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס כדי שהקב"ה בזכות ר"מ יזכני להוליד הלילה הזו הבאה לשלום ותתעבר אשתי פב"פ מבן זכר לחיים טובים ולקיימא זרע אנשים לעבודתו יתברך אלהא דרבי מאיר ענני". 

     

    גם בספרו שיורי ברכה (שו"ע יו"ד סימן רג, אות ד) על נדר לכבוד הצדיקים כדי להשיג משהו מסויים כגון לרבי מאיר, שזה מותר. והוא מוסיף בשם הרמ"ע מפאנו שצריך לומר "אלהא דרבי מאיר ענני". 

     

    אבל הרב חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים (חלק ב סימן קס) מאריך להסביר למה צריך לומר "אלהא דמאיר ענני" ומה שאומרים "דרבי מאיר" אלו דברים חדשים מקרוב באו. ועל דברי החיד"א הנ"ל כותב שצריך להגיה ולכתוב "אלהא דמאיר ענני". 

    וכך כתבו המקובלים.

     

    וכך דעת רבנו הבן איש חי שמביא דברי החיד"א בלשונם, עם ההגהה הנ"ל (שנה שניה, ראה סעיף ג): "וכתב הגאון חיד"א ז"ל בשיורי ברכה אף על גב דעתה נהגו רבים לנדור לרבי מאיר בעל הנס או לשאר צדיקים כדי שישיגו דבר זה או ריוח זה, מ"מ טוב ליתן הנדר במזומן מקודם שישיגו הדבר, וכתב בשם הרמ"ע ז"ל שיאמר הנודר אלהא דמאיר ענני, ויכוין לכונה שכיון רבי מאיר בעל הנס בזה בעת שאמר לשר בית הסהר שיאמר כן וינצל".

     

    על דבריו שם הוסיף הרב עובדיה יוסף זצ"ל (הליכות עולם שם אות ב) סמך מדברי ספר חסידים (סימן תת): "אדם שמתפלל על אביו אם הוא חולה לא יאמר תרפא אבא מארי או לאדוני אבא רפא כי שלמה אמר דוד אבי וכן אלישע אמר (מ"ב ב' י"ד) איה [ה'] אלהי אליהו ולא אמר אדוני אבל עבד אברהם אמר (בראשית כ"ד כ"ז) אלהי אדוני אברהם כי לא היה בן חורין". 

    וגם כאן לא יאמר "דרבי מאיר" אלא "דמאיר". 

     

    ולסיום על פי דברי המהרש"א על הגמרא בעבודה זרה (יח:) שם נאמר המשפט "אלהא דמאיר ענני", שרבי מאיר לא כיוון על עצמו, אלא התכוון לומר שה' המאיר לארץ יעזרהו ולדרים עליה. וגם זה ראיה לכל מה שאמרנו. 

     

    לכן נראה לומר: אלהא "דמאיר", ולא אלהא "דרבי מאיר". 

     

    בברכה רבה,

    הרב איתמר יהושע לוי, ק. שמונה.

  • בס"ד כ"ב מנחם אב התשפ"ו

    אמר רב נחמן (ברכות מח.) קטן שיודע למי מברכין מזמנין עליו. 

     

    מהו הגיל הזה? נחלקו הראשונים.

     

    הרי"ף כתב (לה.) שהוא כבן תשע או עשר, והרמב"ם כתב (ברכות ה,ז) שהוא כבן שבע או שמונה, זה תלוי בחריפות שכלו של אותו ילד. הבית יוסף (סימן קצט) כותב על דברי הרי"ף שגם לדעתו הכל תלוי בחריפות השכל של הקטן וזה יכול להיות עוד לפני גיל תשע, כפי הרמב"ם הנ"ל. 

     

    אבל המגן אברהם (סימן קצ"ט, ס"ק ו) נקט דווקא תשע או עשר. והגאון חיד"א (בברכי יוסף ד) אחרי שמקשה על דברי המגן אברהם מדבריו על דבריו שבמקום אחר, מיישב דבריו, ומסכם שלא כך דעת מרן להחמיר אלא להקל, אבל היות ויש חולקים, נראה להחמיר. ובלשונו: "אבל קושטא דמילתא דדעת מרן בש"ע שכתב סתם קטן שהגיע לעונות הפעוטות, נראה דהיינו כל שהוא גדול מבן שש ויודע מעצמו למי מברכין, וכמ"ש הריב"ש בסוף דבריו. ולי הצעיר נראה דיש להחמיר שיהא בן תשעה כדכתב הרי"ף וכמ"ש הרב מגן אברהם, כיון דאיכא גאוני עולם דפליגי, ותיסגי לן לסמוך על דעת הרי"ף והרמב"ם באופן שלא היה לנו שום ספק בדעתם, אבל בבציר מהכי אפשר דהרי"ף סבר דאינו מצטרף".

     

    להלכה, יש כאן מחלוקת: 

     

    לדעת הבית יוסף הנ"ל הכל תלוי בחריפות שכלו של הקטן ואם הוא חריף ויודע למי מברכים, אפשר לזמן עליו כבר מגיל שש. 

    וכך העלה להלכה הרב עובדיה יוסף זצ"ל בהליכות עולם (אות ו) על פי שו"ת הריב"ש (סי' תנא) המובא בבית יוסף.

     

    דעה נוספת, היא דעתו של חכם בן ציון בשו"ת שלו שמחלק בין זימון בשלושה לזימון בעשרה. שם נשאל: "מאיזה גיל אפשר לצרף קטן לזימון בעשרה?" וענה: "אפשר לצרף קטן מגיל שש שנים לזימון בשלשה, אבל אין לצרף קטן לזימון בעשרה אלא מגיל תשע שנים ומעלה".

     

    אלו שיטות הפוסקים הספרדים על פי שולחן ערוך (קצט,י). 

     

    אבל הרמ"א שם חולק ונקט שצריך שיהיה בן שלוש עשרה שנה ויום אחד. ובלשונו: "ויש אומרים דאין מצטרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה דאז מחזקינן ליה כגדול שהביא ב' שערות. וכן נוהגין ואין לשנות".

     

    לסיכום אביא כאן את דברי הבן איש חי שחשש לשיטות הנ"ל ומסכם (שנה ראשונה, פרשת קרח הלכה יא): "קטן שהגיע לעונת הפעוטות שהוא כבן תשע, הנה מרן ז"ל פסק דמצטרף לזימון ומור"ם כתב דנהגו שלא לצרפו עד שיהיה גדול ממש, ופה עירנו בגדאד נהגו כסברת מר"ן ז"ל ומ"מ טוב שישתדלו לצרף גדול ממש היכא דאפשר". 

     

    הבן איש חי פסק להחמיר בעניין הגיל שיהיה הקטן כבן תשע, וכן חשש לדעת הרמ"א והעדיף לצרף גדול ולא קטן. וכך נראה לי לומר הלכה למעשה.

     

    בברכת התורה, 

    הרב איתמר יהושע לוי, ק. שמונה.

  • בס"ד י"ד ממנחם אב התשפ"ו

    בגמרא (חולין קד.) מבואר שמותר לבשל דגים בחלב, ואין בזה איסור לא מן התורה ולא מן חכמים. ומוכח בגמרא (חולין קיא:) בכמה מקומות, שהיו אוכלים דגים בחלב.

     

    אלא שהבית יוסף (יו"ד סימן פז) כותב שאין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה. וכן כתב הלבוש.  

     

    הבית יוסף כותב שעניין זה נתבאר באורח חיים סימן קעג, אבל כשמסתכלים שם לא מוזכר דבר בעניין דגים עם חלב ורק האיסור של דגים עם בשר מוזכר שם. 

    למעשה זוהי תמיהתו המפורסמת של הדרכי משה על הבית יוסף והוא מתרץ שיש טעות סופר בדברי הבית יוסף, ובמקום לכתוב "דגים עם בשר" נכתב בטעות "דגים עם חלב". 

     

    וכן כתבו הש"ך (ה) והט"ז (ג) שהמנהג לאכול דגים עם חלב. וכך נהגו בני אשכנז להקל בזה.

     

    אך אצל הספרדים האחרונים מצאנו כמה שיטות, ואפרט אותם כאן בפניכם:

     

    הבן איש חי (שנה שניה פרשת בהעלותך סעיף טו) כתב לאסור דגים בחלב מפני חשש סכנה, ואף דגים בחמאה יש מחמירים ובלשונו: "אבל דגים בחמאה יש מן האחרונים שכתבו דאין חשש חולי בזה, ויש שכתבו דאיכא חשש חולי, ושומר נפשו ירחק ויזהר דהא אפילו הרב פחד יצחק שהיה רופא גדול ונראה לו דאין בזה נזק נמנע מלאכול, ופה עירנו בגדאד אין מטגנים דגים בחמאה דחוששין החשש הנזכר".

     

    את החילוק בין חמאה לחלב וגבינה, הביא הפתחי תשובה (פז, אות ט) בשם הבית יהודה. ונראה שהבן איש חי הנ"ל לא קיבלו כפי שכתבנו. אך הזבחי צדק (ס"ק יח) כתב שנוהגים בבגדאד לטגן דגים בחמאה. וכתב שגם רבנו הבן איש חי אם היה רואה דברי היד דוד היה מיקל בזה, ושאם היחיד ירצה להחמיר ושלא לאכול עדיף לעשות כן. וכן פסק כף החיים (יו"ד פז,כד).

     

    הרב עובדיה ביביע אומר (ח"י חיו"ד נח,ה הערות על הרב פעלים ח"ב) העלה שהנוהגים לאכול דגים בחמאה יכולים להמשיך במנהגם.

     

    הרב משש בשמ"ש ומגן (ח"ד חיו"ד סימן יב) כתב: "ולדעתי זה תלוי באנשים האוכלים, שמי שיש לו דמיון ואינו רוצה לאכול דגים עם חלב או גבינה או כותח, לא תוכל להסיר לו הדמיון וראוי להניחו, וכמו שכתב הראש"ל (הרב עובדיה זצ"ל) נהרא נהרא ופשיטה. אבל מי שישאל על ההלכה, אם מן הדין מותר או לא, תגיד לו בקול רם שמותר. וגם מרן ז"ל, אומרים שיש בדבריו טעות סופר. אבל למדומיינים לא יועיל כל זה, ולכן טוב להניחם במנהגם".

     

    בדיעבד אם כבר בישל דגים בחלב

     

    כתב בהליכות עולם (אות ט) שמותר גם לבני ספרד, ואפילו דליכא שישים, כיון שהרמ"א והט"ז והש"ך ושאר אחרונים התירו לגמרי, והביאו ראיה מן הגמרא להתיר.

     

    בברכת התורה, 

    הרב איתמר יהושע לוי, ק. שמונה.

  • cבס"ד י"ג במנחם אב התשפ"ו

    השולחן ערוך (רס,א) כותב בשם רבנו יונה והכלבו שהזמן הוא ערב שבת: "ומצוה.. לגלח הצפרנים בערב שבת". וכך נהג האר"י. וכן פוסק הבן איש חי (שנה שניה לך לך הלכה יד). 

     

    כף החיים (רס ס"ק טז) מביא בשם המדרש: "שפעם אחת נפטר רב אחד ונתראה לתלמיד בחלום וראה התלמיד שהיה לו כתם על מצחו, אמר ליה מפני מה אירע לך כך? אמר ליה מפני שלא היה נזהר מלדבר בברכה אחת מעין שבע וכשהחזן אומר קדיש ושלא היה נזהר לגלח צפרניו בערב שבת". עד כדי כך.  והוסיף כף החיים "שכל זה דווקא אם הם גבוהים מן הבשר, אבל אם אינם גבוהים מן הבשר, אינו נענש אם אינו נוטלם בערב שבת". 

     

    לעניין נטילת צפורני ידיו ורגלים ביום אחד,

     

    בספר מגיד מישרים (משלי כ) הזהיר המלאך המגיד את הבית יוסף שלא ליטול צפרני ידיו ורגליו ביום אחד וכך מביא המגן אברהם בהקדמה לסימן רס. וכן כתבו עוד האחרונים, והעתיק דבריו המשנה ברורה (רס, ס"ק ו). 

     

    אבל הגאון חיד"א בספרו מחזיק ברכה (ד), אחרי שמביא דבריהם, כותב שאין לחוש שהרי רבנו האר"י היה נוהג ליטול צפרני ידיו ורגליו ביום אחד. ובלשונו: "הרב מגן אברהם הביא משם ספר מגיד משרים שאין לקוץ צפרני ידים ורגלים ביום אחד ואחריו נמשכו הרב אליהו רבה והרב תוספת שבת וכתבוהו להלכה פסוקה וכן ראיתי בעולת שבת שמצא כתוב דיש סכנה מי שנוטל של ידיו ורגליו ביום אחד ואני אומר דאין לחוש לזה דבספר הכונות מסדר מהר"ש ויטאל ז"ל שהעתיק מטהרת יד הקדש מר אביו מהרח"ו זצ"ל כתוב שרבינו האר"י ז"ל יום הששי היה נוטל צפרני ידיו ורגליו".

     

    וכך דעת רבנו הבן איש חי (שנה שניה, לך לך, הלכה יד) ובלשונו כתב שכך צריך לעשות: "ויזהר לקץ צפרני ידיו ורגליו בכל ערב שבת". 

     

    וחכם בן ציון מסכם שכך מנהג הספרדים (שו"ת אור לציון חלק ב פרק מז - הלכות שבת אות ד): "מנהג בני ספרד שלא לחוש מליטול את הצפורנים ביום חמישי, וכן לא נהגו לחוש שלא ליטול צפורני הידים והרגלים ביום אחד, וגם לא נהגו להקפיד לנוטלן שלא כסדרן".

     

    בברכת התורה, 

    הרב איתמר יהושע לוי, ק. שמונה.

פרשת השבוע מפי הרב איתמר.jpeg

בס"ד כב אלול תשפ"ו

 

הדלקת נרות ק"ש: 18:31

צאת השבת ק"ש: 19:35

 

פרק התשובה | פרשת נצבים וילך

 

פרשתנו כוללת את פרק ל' בספר דברים, המכונה 'פרק התשובה', משום שהמילה 'תשובה' חוזרת בו שלוש פעמים. במבט ראשון נראה שהפסוקים חוזרים על עצמם, אך באמת אין הדבר כן, ולמעשה יש חידוש בכל פסוק, המוסיף על קודמו. הפסוקים כוללים הדרכה בעניין התשובה, ומעניין לראות שהיא מוצגת בהם ראשית כל כתנועה לאומית כללית, הפוך ממה שרגילים להבין בתפיסה דתית פרטית. נביא כאן הסבר אמיתי ומדהים לפסוקים, המראה עד כמה הם מדויקים ואינם חוזרים לשווא על עצמם, כפי שהיינו עלולים לחשוב.  

 

"וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ" – מה הפירוש?

 

שלוש החזרות הן בפסוקים: ב', ח', ו- י', ונבאר את הקושי. בפסוק ב' כתוב: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".  בפסוק זה אין הכוונה לשוב לקיים את המצוות, עניין זה מתואר בפסוק ח': "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם".  

אם כן, מה פירוש "וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ" שנאמר בפסוק ב'?

 

תשובה לאומית

 

כדי להבין את הפירוש לפסוק ב', נמשיך לקרוא את הפסוק שאחריו: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה".  כאן כתוב שה' יתברך שב עמך וקבצך מכל העמים, והכוונה היא שה' שב עמך לארץ ישראל. ממילא, מה שכתוב בפסוק ב' "וְשַׁבְתָּ" – הכוונה תשובה לאומית, שיבה אל ארץ ישראל.

 

תשובה חסרה

 

אם נשים לב, יש הבדל בין התשובה של פסוק ב' לתשובה של פסוק ח'. בפסוק ב' כתוב לשמוע "בְקֹלוֹ" בלי ו'. ואילו בפסוק ח' כתוב "בְּקוֹל ה'" עם ו'. הסיבה היא שהתשובה לארץ ישראל, המתוארת בפסוק ב', היא תשובה ראשונית שיש בה חסר – היא חסרה את קיום המצוות ולכן אין ו'. נשאלת השאלה, אם, כפי שהסברנו, התשובה הראשונה הכתובה בפסוקים היא התשובה לארץ ישראל - מדוע התחיל הכתוב בתשובה זו, ולא התחיל בתשובה של פסוק ח', התשובה לקיום המצוות? 

 

קיום המצוות רק בארץ

 

ההסבר הוא פשוט: אי אפשר לחזור בתשובה אל קיום המצוות בחוץ לארץ. קיום המצוות בחו"ל הוא בצורה חלקית, כפי שאומר הכתוב: "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".  אומר הספרי  שאת המצוות מקיימים בארץ ישראל, ובחו"ל מקיימים את המצוות רק בתור: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים"  - רק בתור אימון, שנדע איך לקיימן כשנחזור מן הגלות הארוכה. רש"י מביא מדרש זה על הפסוק בפרשה שניה של קריאת שמע: "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה... וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה"  וזו לשונו: "אף לאחר שתגלו - היו מצוינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר: 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים'". זו הסיבה שלא שייך לדבר על תשובה של קיום המצוות, כשעוד לא יצאנו מן הגלות. 

 

הגדרת המשיח

 

מעניין לראות שהרמב"ם בהלכות מלכים  כותב שהמשיח מוזכר בתורה שלוש פעמים וכמקור ראשון לכך שיהיה משיח, מביא הרמב"ם את אותו פסוק ג': "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה". למרות שפשט הפסוקים כאן מדבר על קיבוץ גלויות, כנראה שהרמב"ם הבין שקיבוץ גלויות משמעו משיח. אין אפשרות לקבץ גלויות בלי משיח, בלי דמות פוליטית שתעשה זאת. לפי הרמב"ם, אם כן, אין מדובר באדם אחד אלא בתהליך פוליטי כולל, וכל מי שעוזר למהלך זה קרוי משיח.

 

הביטוי 'תשובה' בפעם השלישית - מדוע?

 

עד כה הסברנו שני פסוקים: ב', ו- ח'. כאשר הפסוק הראשון (פסוק ב') מתאר תשובה לארץ, והפסוק השני (פסוק ח') מתאר את התשובה למצוות. מהו ההסבר לפסוק השלישי – פסוק י' – שנאמר בו שוב הביטוי תשובה: "כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ-לֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" ?

 

משבר בתהליך הגאולה

 

אם נשים לב בפסוק ב' ובפסוק י' נאמר בפסוקי התשובה הביטוי "בכל לב ובכל נפש", ואילו בפסוק ח' חסר ביטוי זה. יש כאן רמז למשבר שצריך לחול בין הגאולה השנייה לגאולה השלישית. הגאולה השנייה רמוזה בפסוק ח', המתאר תופעה שתהיה באומה, במהלכה אנשים יתחילו לקיים מצוות. אבל יהיה חסר "בכל לב ובכל נפש", כלומר התשובה תגרום לקיטוב, אנשים יאמרו 'אלה שומרי מצוות ואלה לא'. יהיה פילוג בעם, עד כדי כך שתהיה מלחמת תרבות ואפילו מלחמה פוליטית, בכל המובנים, כפי שאנו רואים היום לצערנו. לכן, אחרי פסוק ח' מגיע פסוק י', וכאן חוזר הביטוי תשובה עם הלב והנפש. זאת אומרת, שנדרשת פעולה נוספת שתגרום לכך שלא יהיה קרע בנפש.

הפעולה שעלינו לעשות עכשיו, כדי להשלים את תהליך התשובה, היא לגרום לכל חלקי העם להתחבר אל המהלך. כפי שאומרים חז"ל: 'אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס'.  עלינו להפסיק לדאוג לפרטיות שלנו, ולראות מה עם ישראל צריך. להבין שירושלים חרבה על כך שהלכו על פי הדין, ולא היו מוכנים להתפשר ולחפש דרכים מקלות ומתחשבות. עלינו לדאוג שהתורה לא תהיה שייכת רק לדתיים, ולחבר את כל העם אל ה' יתברך בכל לב ובכל נפש. שבת שלום ושנה טובה ומבורכת.

ניצבים וילך - ראש השנה התשפ_ז.png

סליחות ראש השנה ויום הכיפורים

ראש השנה ועשרת ימי תשובה

שיעורי תנ"ך

כל השיעורים קיימים בערוץ היוטיוב

ספר שופטים

כל השיעורים קיימים בערוץ היוטיוב

ספר שמואל

כל השיעורים קיימים בערוץ היוטיוב

ספר מלכים

קישור לערוץ היוטיוב של הרב

עלון פרשת השבוע

עלון 561 פרשת ניצבים-וילך (1).png
full-frame-shot-white-wall.jpg
מוריך-06-06.png
פריסה-25.png
רגע חתימת הכתובה - אביחי והודיה דהן.jpeg
ולרה ודורין קסלר - ברית למאור ישראל נ_י.jpeg
אופק וגיא מלכה ברית לבנם אפק נ_י 4.jpeg
פריסה-09.png
חגי תשרי-24.png
bottom of page